להתערטל מהמוות!!!
מסע מרתק ומאתגר ממדיום ארץ – מדיום המוות…
למדיום עידן הזהב – מדיום אוניברסלי אלמותי
- איזה סוג של רגש מעוררת בך המילה 'מוות'? אלמוות'?
- מהם הגבולות שמעבר לקיום?
אנו עומדים בפתחו של זמן חדש.
זהו זמן שבו האנושות נקראת לבחור:
- האם נמשיך להישאר בארץ הישנה ולהמשיך כבעבר, או נעבור לממדים גבוהים יותר?
- האם נמשיך לחיות כנבראים – או נתחיל לחיות כבוראים?
- האם נמשיך להגיב לעולם – או נתחיל להיות אדון הממלכה שלנו?
- האם נסתפק בקוצה של אמת, או באמת המוחלטת?
הבחירה היא שלנו. מה אתם בוחרים?
לתוכנית הנוכחית לאבולוציה שתי מטרות:
- להשיג את הדרגה של "אדם גדול – רב ממדים – בעל היכולת הכל יכולה" – מהות נשגבת.
- להוביל את הפלנטה לסדר חדש – עידן הזהב.
שתי המטרות הן פסגת המדיום האוניברסלי – אלמותי.
האם אנחנו מבינים לעומק את עידן הזהב? האם אנחנו מבינים לעומק מה נדרש מאיתנו כדי להיות ראויים לממדי עידן הזהב – עידן אוניברסלי אלמותי?
מה הייתם אומרים אם הייתם מתבקשים לנהל את המתח בין 2 קצוות החיים: מוות ואלמוות?
שני הקצוות מהווים שלם רקורסיבי. בתהליך האבולוציוני על פלנטת ארץ, המתח בין 2 הקצוות בא לידי ביטוי בהרחבת מפתן הזיכרון. כלומר, כמה ארכיבים מוצפנים הצלחנו לפצח ובכך, להעשיר ולהעצים את פלטפורמת הטיפוס האנרגטית.
המוות ואלמוות – שני קוטבי הקיום:
מוות = עץ הדעת, מוח מיקרו, סופיות, היפרדות, שחרור, המתת הלא רלוונטי, מיסוס החומר/עידן גנטי – ביולוגי.
אלמוות = עץ החיים, מוח מאקרו, נצחיות, מוחלטות, גוף אור מעודן, טהור, שקוף/עידן תודעתי: בינה – היגיון – מודעות.
שני הקצוות מהווים שלם רקורסיבי.
גם בממדים האלמותיים ישנה תנועה של שאיפה – נשיפה, של סדר – שבירה, של מוות – אלמוות תודעתי = מחדשים בטובנו כל יום מחדש מעשה בראשית.
המוות – גבול שמעניק לחיים את צורתם, אבל גם תזכורת מתמדת לשבריריותנו. מאז ומעולם ניסו בני האדם להבין את משמעותו, להעניק לו פנים, ולמצוא דרכים להתגבר עליו. המוות הוא אחת החוויות האנושיות הבלתי נמנעות שמעצבות את חיינו, אך גם אחת התעלומות הגדולות ביותר.
הידיעה שהכול חולף מעניקה לכל רגע עוצמה: כל בחירה הופכת מהותית, כל מפגש מצטבע במשמעות.
הספרות, המיתולוגיה והאמנות מציירות את המוות כמנוע יצירה: מתוך הפחד, מתוך מגבלת הזמן, מתוך הרצון להותיר חותם.
- היבט ביולוגי: המוות מוגדר כסיום התפקוד הביולוגי של האורגניזם.
- היבט פסיכולוגי: הידיעה על סופיות החיים יוצרת חרדה קיומית, אך גם מניעה ליצירה ולמשמעות.
- היבט פילוסופי: הוגים כמו מרטין היידגר ראו במוות את "האופק" שמעניק לחיים משמעות, משום שהוא מציב גבול ומכריח אותנו לבחור כיצד לחיות.
- בדתות – גן עדן, תחיית המתים, גלגול נשמות.
- באגדות – גיבורים ואלים בני נצח.
- בתרבות – יצירה, מורשת, זיכרון קולקטיבי.
- ובימינו – בינה מלאכותית, קריוניקה, הארכת חיים.
במדיום ארץ, בעת התהליך של עזיבת הגוף שאנחנו מכנים מוות, גן המהות/נשמה של אותו אדם מועבר בטלפורטציה אל הממד אותו השיג. הרוח עוברת תהליך במדיום של סינון והתדר שלה נמדד לקראת החזרה לסיבוב נוסף במדיום ארץ.
האלמוות – כמיהה אנושית עתיקה לחצות את הגבול, להיות מהות אור, להמשיך להתקיים מעבר לסופיות, להותיר חותם שאינו נמחק.
רעיון האלמוות מלווה את האנושות מאז ראשיתה:
- המסורת היהודית והנוצרית: מציעות תפיסה של עולם הבא, גן עדן או תחיית המתים. האלמוות הדתי מעניק תקווה ומסגרת מוסרית, אך גם משמש כלי חברתי-תרבותי לעיצוב התנהגות.
- המסורת הבודהיסטית וההינדואית: מדברות על גלגול נשמות, קרמה ושחרור מהמעגל (נירוונה).
- האסלאם: מציג חזון של חיי נצח בגן עדן לצדיקים.
- זיכרון קולקטיבי: יצירות אמנות, ספרות ומונומנטים הם דרכים להנציח את האדם מעבר לחייו.
- מורשת אישית: משפחות שומרות סיפורים, תמונות ומנהגים כדי להבטיח המשכיות.
- היסטוריה ופוליטיקה: מנהיגים ותרבויות מבקשים להותיר חותם שיחיה בדורות הבאים.
המתח בין חיים למוות הוא למעשה המתח בין סופיות לאינסופיות. האדם נע תמיד בין שני עולמות – עולם הסופיות שבו הוא חי מצועף = גוף החומר והצורה, הזהויות, עצי הדעת, ועולם הנצח/האינסופיות שעליו הוא חולם = גוף האור, מהות מעבר לחומר וצורה, עץ החיים.
המוות מלמד אותנו על גבולותינו, ואלמוות מזכיר לנו את כמיהתנו לפרוץ אותם. מזכיר לנו את הפוטנציאל.
המוות מעניק לחיים חדות; האלמוות מעניק לחיים כיוון.
יש הרואים במוות את התנאי למשמעות: בלעדיו, החיים היו עלולים להפוך לשגרה אינסופית וחסרת טעם. אחרים מבקשים את האלמוות כמרפא לפחד, כתקווה לנחמה.
בתוך המתח הזה נולדת ההגות, הספרות והאמנות, המבקשות להעניק לחיים משמעות.
טכנולוגיה לעולם לא תייצר אלמוות:
בעידן המודרני, רעיון האלמוות מקבל ממד חדש:
- רפואה מתקדמת: הארכת תוחלת החיים באמצעות טיפולים חדשניים.
- בינה מלאכותית: יצירת "העתקים דיגיטליים" של תודעה או זיכרון.
- קריוניקה: הקפאת גופות בתקווה להחייאה עתידית (שימור בטמפרטורה נמוכה).
אלא שאלמוות אינו יעד טכנולוגי – מכאני – פונקציונלי, אלא תוצאה של התפתחות תודעתית עמוקה, של אבולוציה רוחנית, הנמשכת לאורך גלגולים רבים.
ממד האלמוות – הממד השישי. צבעו של הממד הזה הוא תפוז.
הוא מכונה גם ממד הטיפוס בסולם רוחני, ממד השמש. זהו ממד זהב.
המדריך הרוחני–אבולוציוני: מסע אל ממדי האלמוות, הועבר למשתתפי מעגל השיח.
מי שאינו בוחר לעשות אבולוציה, מועבר לעצמו בחיי הקיום שלו (ללא השפעות ותנודתיות) וההתגלמות הבאה תהיה מאתגרת יותר.
תפקידה של האבולוציה לבנות עוצמת משיכה של האנרגיות המומטרות עלינו המשנה את צורת הרכב והמרכבה שאנחנו (עוצמת משיכה תלויה בכמה ארכיבים אנחנו מפצחים = רוחב מפתן הזיכרון)…ואז את עוצמת הדחיפה על גבי 'גשר הסיראט' שמלא בחישוקי אש, אל עבר הממד האוניברסלי. לא פשוט להישאר על גשר תודעתי הצר משערת ראשנו. מחייב להתערטל מכבדות הקליפות, מהחומר הדחוס, מעצי הדעת הרבים, המייצגים מוות!!!
לכן, כל כך חשוב להגיע בטלפורטציה תודעתית לממד 5 – קארנה – מדיום שמיימי – התחנה בה הכל קורה. שינוי הצורה הכי דרמטי מתרחש בתחנה השמיימית הזאת בה תאי החומר משתנים למוח תא – לקריסטל אור אלמותי. רק אחרי זה ניתן לשגר את מוח התא למדיום האוניברסלי לכלי/גוף אור של יצור אנוש אמיתי – רוחני.
"הפועל השחור" של התהליך האבולוציוני היא הנשמה. תפקידה להעביר אותנו ממדיום המוות – גוף החומר הבהמי למדיום האלמוות האוניברסלי = גוף המהות הנצחי. ככול שהנשמה מצליחה לערטל אותנו מהמלבושים הבהמיים, כך אנחנו פוגשים את מהותנו הנצחית.
הנשמה לעולם אינה ישנה, אפילו בזמן שהגוף שלנו נח. היא אינה כבולה לרובד הפיזי, ובטח שלא למוח הארצי שלנו. היא יכולה לנוע לכל מקום בבריאה האינסופית, כרצונה. בזמן השינה, הנשמה למעשה עובדת – לא רק ברמות אינטר- גלקטיות אלא גם כאן על כדור הארץ. היא יוצאת למסעות אסטרליים, נפגשת עם מכרים, מקבלת הנחיות להמשך, וגם מעורבת בסיוע לכל המינים לעבור את תהליך ההתעלות שלהם, בעיגון המבנים והצורות הקריסטליות החדשות, ועוד הרבה מעבר.
המוות ואלמוות הם לא סוף ותחילתו של דבר –
הם שלב בתהליך אבולוציוני אינסופי.
המוות הוא שינה קצרה.
התחייה – לידה מחדש.
והמהות – תמיד נשארת.
אנו אותם יצורים לאורך עידנים.
גן המהות אינו משתנה לעולם.
רק זיכרוננו משתנה – לפי מידת ההתעוררות.
מי ייתן והשנה הקרובה תהיה שנה של אבולוציה מודעת,
של בחירה בנצח הפנימי,
ושל צמיחה לקראת המדיומים הגבוהים ביותר של הקיום.
לא מתוך רצון לברוח מהחיים –
אלא מתוך תשוקה עמוקה לחיות אותם במלוא נצחיותם.
אין זה הזמן, להישאב לנעשה בארץ הישנה. זהו זמן להעמיק פנימה כדי לנווט בזמנים אלו להתעלות מעליהם. אין זה אומר שלא להיות מודעים למה שקורה, אלא שאנחנו בוחרים שלא להיות מעורבים.
ב-21 בדצמבר ייפתח שער יקומי עצום, שכן היקום כולו עובר עתה תהליך התעלות אולטימטיבית (Ascension) .
הגיע הזמן שתצטרפו.