דרך הלימוד

תלמיד שאל את מורו: "מהי הדרך?" ענה לו המורה "אדם פקוח עיניים הנופל לבאר."
(קואן - מעשיות זן)

 "או שאמצא דרך, או שאסלול אותה."   

 (ויליאם בלייק)

הדחף המנהל את החיים הוא העצמת חיים!

 המפגשים איתנו אינם לשם סיפוק אישי, אלא לשם האבולוציה.

המפגשים איתנו יוצרים התנסות קרובה של עוצמות אוניברסליות רחוקות.

השיטה:

המתודה שפיתחנו נשענת בעיקרון על משל המערה של אפלטון.

במשל המערה המפורסם של אפלטון, אנשים תקועים לזמן ממושך בתוך החושך. הם אפילו לא שוהים לפילוסוף (זה שהצליח לצאת מהמערה בכוחות עצמו) המספר להם על מציאות אחרת.

האם הוא לא דיבר עלינו? אלה שבחרו לחזור לשגרה ולחיות מציאות חזיונית דלת רוח?

האם בכלל כדאי להשקיע מאמץ לצאת מהמערה, מהמקום הבטוח והמוכר? למה, מה נרוויח מזה? מה יניע אותנו לצאת מעולם האשליה, מהבורות (מהפחד), מהחושך של המערה? האם אנחנו מחכים למכה, לכאב, לייסורים (כוח דוחף) כדי להתעורר ולצאת? האם אנחנו בכלל מוכנים להשקיע בהתעוררות – השתנות,  להתחייב לתהליך מתמשך של טיפוס וחזרה “הביתה”, למרות הקשיים, הנפילות, המכשולים והשריטות שבדרך?

התשובות לכל השאלות החשובות האלה נמצאת בהבנת חוק אולטימטיבי אחד: חוק שיווי המשקל. כל  הכישלונות, המחלות, הייסורים בחיינו הם תוצאה של הפרת החוק האולטימטיבי הזה. רובנו או מייתרים או מחסירים.

כדי להחזיר איזון לחיינו, לאחוז בהגה לחיינו, כד לפעול ממקום של חופש ולהיות אדוני הקיום שלנו, עלינו לעבור טרנספורמציה – אבולוציה של התא – המחשבה – התודעה. כלומר, עלינו להשתנות מחומר דחוס, כבד, מקבע לחומר מזוכך, קל, מניע.  

אלא שבתהליך, אל לאדם אחר, גם אם הוא פילוסוף, להתערב בנתיבו. אל לאדם אחר, גם אם הוא מנחה עילאי ומעורר השראה, לחדור לשדה המגנטי שלו. כל אחד לבדו אחראי לנתיבו ולגורלו; להיות המושיע או התליין.

דווקא ממרום הניסיון והתנסויות שלי, אני יכולה להבין את הפחד, הספק, חוסר האמונה, חוסר הרצון לפרוץ תקרות מגבילות, במיוחד במציאות כאוטית כשלנו, מציאות שאין  בה היגיון ורובנו לא יודעים מה ילד יום. אי-הוודאות חוסמת.

אבל מנגד, אני כן יודעת מתוך ניסיון והתנסויות אישיות, שבעצם כל ספר חיינו שהוא ספר חי, נברא, נוצר  ונכתב במו התודעה – מחשבה להן נתנו כוח. מאוד אופטימי, כי אז אנחנו יכולים לשחרר את מעגל הדאגה ולהתמקד רק במעגל ההשפעה: על עצמנו בלבד.

לכן, הדרך היחידה שאני בחרתי לסייע בידי אנשים לצאת מחושך הבורות (מהפחד) ולהשיג את המרומים, את פסגת הווייתם, היא רק בעזרת הצגת טקסטים המעוררים את האמת החבויה בגרעין מהותם. ידיעת האמת היא התכלית האבולוציונית שלנו; אמת כעוצמה אדירה ממנה הבריאה התחילה את תנועתה (אמת-כל), ולא כסיווג, תוכן, שיפוטיות.

בסיס הרקיע הוא אמת. כאשר שערי הרקיעים נעולים, האמת הופכת לסוד, היא מוצפנת. לפיכך, האמת הופכת ליחסית, תלות תדר תודעה.  כאשר אנחנו פותחים צופן, אנחנו פותחים שער ומגלים חלק מהסוד. כאשר פותחים את כל הארכיבים המוצפנים, מגלים אמת מוחלטת ונצחית. הופכים להיות חופש, אהבה, אושר, עוצמה, כי מנגנון ההשפעות נותק.

מכאן, כל “טקסט” שמוצג הוא self-reference (ייחוס עצמי). הוא משקף את הידיעה האנושית שאינה תיאור של עובדות או של אובייקטים, או של אמת, אלא  תיאור של ה- cookie cutters – mental construction. הוא רק טריגר לשאילת שאלות וטיפוס.

לפיכך, כדי לצאת מקליפת האגוז בתוכה אתם שבויים שנים, לחזור מגלות הדעת, לפלרטט עם אי-הוודאות, ולהתחיל פשוט להיות הטיפה המכילה את האוקיינוס כולו, אני מזמינה אתכם לעלות על הנתיב של “אבולוציה אדוניתית – אוטופואטית”, השלב הגבוה הבא בקיום שלנו, ולהתחיל “לפלרטט עם אי-הוודאות; להיות תמיד רלוונטיים במציאות משתנה“.

בידכם  חופש הבחירה:

  1. להמשיך להיות שורד/מכונאי/עצמאי – תלותי/מושפע/חי בחושך תמידי (עיוור)…או להיות מערכת חיה אוטופואטית הבוראת את עצמה, מתוך עצמה (ניתוק ממנגנון ההשפעות), כל יום מחדש: נמצאת בתנועה תמידית של צמיחה, התחדשות, השתנות וטיפוס, חיה באור תמידי (רואה).
  2. להתקיים בתוך אוקיינוס של שפע עם כפית…או להרחיב כל יום מחדש את יכולת הקיבול והעוצמה.
  3. להיות אדם קטן המנוהל על ידי אגו שתלטן…או להיות אדם גדול המנוהל על ידי מהות.
  4. להמשיך לייתר או להחסיר את הקיים בחייו…או להפעיל במודע את חוק שיווי המשקל: כל הכישלונות, המחלות, הייסורים בחיינו הם תוצאה של הפרת החוק האולטימטיבי הזה.

 

זהו נתיב שכל כך תרצו לדרוך בו, בדיוק כמו שתרצו לחצות מדבריות עבור טיפת מים יקרת ערך.